החלטה בתיק רע"א 5985/03

בפניי שתי בקשות, האחת למחיקת רע"א 5985/03 והאחרת למחיקת ע"א 6112/03. נוכח העובדה ששני ההליכים מופנים נגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי, ניתנת ההחלטה בבקשות בהדבק אחד. אדון תחילה בבקשה למחיקת רע"א 5985/03.

רע"א 5985/03

1.        לטענת המשיבים, העותרים למחוק את בקשת הרשות לערער, הוגש ההליך באיחור, ועל כן דינו להימחק על הסף. על פי טענה זו, הומצאה החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת הרשות לערער לידי המבקשת ביום 29.5.03, ועל כן המועד האחרון להגשת ההליך היה ביום 29.6.03. בפועל, הוגש ההליך ביום 2.7.03, ומכאן הבקשה למחיקתו, באין אורכה להגשת ההליך.

2.        לבקשת המחיקה צורף אישור מסירה, וכן תצהיר של חברת שליחים אשר מצהיר כי פעל מטעם בא כוח המשיבים, והמציא את כתב בית הדין לידי ב"כ המשיב ביום 29.5.03. על גבי אישור המסירה מופיעה חותמת, ועליה כתוב "משרד המשפטים פרקליטות המדינה", וכן "מחוז תל אביב (אזרחי)". החותמת מופיעה בשני מקומות על גבי אישור המסירה. במקום השמור לחתימת המקבל מופיעה חתימה בלתי ברורה, אשר לא ניתן לזהות את בעליה. חותמת דומה, מאותו תאריך, אף מצויה על העתק של העמוד הראשון, והאחרון, של החלטת בית משפט קמא.

3.        לטענת המבקשת, בפרקליטות מחוז תל אביב לא נמצאה אינדיקציה להמצאת ההחלטה ביום 29.5.03. על פי טענה זו, החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה בידי באי כוח של המבקשת בפרקליטות מחוז תל אביב ביום 3.6.03 בלבד. כך עולה מהעתק של ההחלטה נשוא בקשת הרשות לערער, אשר מצורף לתגובת המבקשת, ועליו חותמת דומה לזו שעל אישור המסירה שמצרפים המשיבים, אך תאריך אחר עליה, והוא זה של יום 3.6.03. המבקשת מודיעה עוד, כי "מבדיקות חוזרות אשר נעשו בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), לא ניתן היה למצוא כל אישור לכך שהחלטת בית המשפט קמא אמנם הומצאה לפרקליטות קודם למועד האמור (3.6.03) .... בדומה, גם לא ניתן היה לזהות מי עומד מאחורי מה שמתיימר להיות חתימה המופיעה בנספח א' לבקשת הדחייה".

יצוין, כי לתגובת המבקשת מצורף אישור מסירה של בית המשפט המחוזי, וממנו עולה כי דבר בית הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03, כנטען. כן מצורף תדפיס "רשימת אישורי מסירה" של בית המשפט המחוזי, ממנו עולה כי כתב בית הדין הומצא לפרקליטות ביום 3.6.03.

4.        השאלה העולה בהליך זה היא מתי הומצא כתב בי הדין כדין, לראשונה, בידי המבקשת. נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי "המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה; היה בית המשפט הדן בתובענה בית המשפט העליון - משרד פרקליטות המדינה".

5.        לכאורה קיימת אי התאמה בין מקום ההמצאה (תל אביב) לבין מקום ההתדיינות (בית המשפט המחוזי בירושלים), וזאת בניגוד לאמור בתקנה 485. עם זאת, נראה כי מתקין התקנות הניח קיומה של זהות בין המחוז בו מתברר ההליך לבין המחוז של פרקליטות המדינה המטפל בהליך, ועל כן קבע שיש להמציא למשרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה. במקרה כגון זה שבפניי, שבו נדון ההליך בירושלים אך מטופל על ידי פרקליטות מחוז תל אביב, הגיונה של התקנה מאפשר, ואף מצריך, המצאה לפרקליטות המטפלת בעניין, היא פרקליטות מחוז תל אביב, ולכן לא נפל מבחינה זו פגם בהמצאה. נראה, כי על רקע זה לא עוררו הצדדים טענה בקשר לכך.

6.        שאלה אחרת אשר הצדדים לא עוררו נוגעת לכוחם של המשיבים להמציא למבקשת את החלטת בית המשפט. על פי ההגדרות שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטה היא בגדר "כתב בי דין", אשר צד רשאי להמציא למשנהו. ברוח זו גם צויין בספרות, כי על מנת להמציא כתב בי דין לבעל דין אחר, אין בעל דין זקוק ל"רשות או הסמכה מיוחדת על ידי בית המשפט" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 228). עם זאת, בהחלטת בית משפט קמא צוין באופן מפורש, כי "המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים". במצב זה, לא ברור, ואף לא הוסבר, מדוע סברו באי כוח המשיבים כי גם עליהם להמציא העתק של ההחלטה לידי המבקשת. דומה, כי על רקע הוראה זו המדובר בדרך פעולה אשר יש בה כדי ליצור כפילות מיותרת, ואף כדי לגרום לתקלות, כפי שאף היה במקרה זה. 

7.        על אישור המסירה מיום 29.5.03 מופיעה חתימה בלתי מזוהה, לצד חותמת של פרקליטות מחוז תל אביב. האם יש לראות בהעדר חתימה ניתנת לזיהוי של מקבל הכתב משום פגם בהמצאה? תקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "שליח בי-דין שהמציא כתב לפי תקנות אלה ירשום על גבי עותק של הכתב או יצרף אליו, סמוך ככל האפשר לאחר ההמצאה, הודעה המציינת את זמן ההמצאה ודרכה". לעניין דרך ההמצאה נדרש השליח לציין את שמו של מקבל הכתב (שם, בעמוד 237). לכך מתווספת הוראת תקנה 488 לתקנות, הקובעת כי "מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב." דומה, כי על מנת שתהא משמעות מעשית לתקנה זו, נדרש כי ניתן יהיה לזהות, מתוך הכתב, את זהות מאשר הקבלה.

תקנה 485 אינה מחייבת להמציא את כתב בית הדין לידי בא כוח המדינה באופן אישי. זוסמן מעיר ביחס לתקנה זו כי "הכלל המחייב המצאה אישית, ככל האפשר, אינו חל על היועץ המשפטי, אלא הנחה במשרדו דיה (תקנה 485)" (בעמוד 236). אף תקנה 477, המתירה הנחת כתב בי דין במשרד בא כוחו של בעל דין, תומכת בפירוש זה, שכן קשה למצוא הצדקה להבחין, לעניין האמור, בין בא כוח המדינה לבין בא כוח אחר.

עם זאת, תקנה 490 (ועימה תקנה 488) חלה על כל סוגי ההמצאה, לרבות המצאה לפי תקנה 485 (או 477). מכאן, כי גם בהמצאה לפי תקנות אלה, חייב השליח המוסר את המסמך לתעד את דרך המסירה, ובכלל זה, את זהות מקבלו. הגיונה של הוראה זו ברור מאליו, שכן היא מאפשרת, במקרה הצורך, לקיים בירור של ממש בנוגע לאופן ביצוע ההמצאה, ומונעת אי בהירויות. העדר צורך בהמצאה אישית לבא הכוח אינו פוטר מן הצורך להצביע על זהות מקבל המסמך, העובד במשרדו. אף כי אין מקום להטיל על מוסר המסמך את החובה לקיים בירור ביחס לנהלים הפנימיים של מקבלו בדבר הסמכות לקבלתו, דומה כי לא טמונה הכבדה יתרה על מוסר המסמך בכך שיתעד את זהות מקבלו, ובכך יחסוך קשיים מן הסוג שהתעורר בפועל במקרה שבפניי.

8.        שאלה נוספת נוגעת לדרישת התקנות, לפיה על כתב בי הדין המומצא להיות חתום כדין (תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי). מעיון בחומר שבפניי לא ניתן לקבוע, כי דרישה זו התקיימה. אכן, מן הנספח לתצהיר שהוגש על ידי המשיבים ביום 23.9.03 אף עולה, כי העותק שהומצא לידי המבקשת ביום 29.5.03 אינו העתק שנתקבל מבית המשפט, כי אם עותק שהופק מתוך האינטרנט, אשר אינו חתום על ידי בית המשפט.

פגם זה אינו יורד בהכרח לשורש ההמצאה. בדין אף קיימת הוראה, המאפשרת בנסיבות מתאימות שלא לפסול הליכים בשל פגמים הכרוכים באי מילוי הוראות התקנות (ראו תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, קיים אינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) בע"א 121/60 שרונה נ. שיינברג, פד"י י"ד (3) 2187, 2189, שם נקבע כי "מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, כמו שכבר נאמר בע.פ. 82/50, יתהווה מצב בו לא תהא לבית המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק הדין". ברוח זו גם מציין זוסמן בספרו, כי מי שנוטל על עצמו את משימת ההמצאה של כתב בי דין, חייב "לנהוג בהתאם להוראות התקנות, ואין נפקא מינה ביניהם ובין פקיד בית משפט או שליח בי-דין אחר" (בעמוד 228). דברים אלה חלים, מטבע הדברים, גם על מסירה הנעשית בידי בעל דין. בשל כך, איני סבור כי ניתן להקל ראש בפגם מן הסוג שהתעורר במקרה זה. 

9.        התמונה הכוללת העולה במקרה זה היא כי קיימת ראייה המלמדת על מסירת ההחלטה ביום 29.5.03 במשרדי הפרקליטות. עם זאת, במסירה נפלו פגמים, המקשים לקבוע כי בוצעה מסירה כדין לידי המבקשת, ומה גם שעולה מתגובת המבקשת כי בפועל לא הביאה המסירה את ההחלטה לידיעת באת כוח המבקשת. אכן, אילו היה מתברר, כי המסירה ביום 29.5.03 הביאה בפועל את ההחלטה לידיעת באת כוח המבקשת, ניתן היה לייחס לפגמים אלה משקל פחות. ברם, זה איננו המקרה. במצב זה, יש לתת את מלוא המשקל לפגמים הדיוניים שנפלו בהמצאה.

10.      התוצאה היא, כי לצורך הקביעה האם הוגש ההליך באיחור, יש להתייחס למועד ההמצאה בידי בית המשפט המחוזי, הוא יום 3.6.03. בהתחשב במועד זה, הוגשה בקשת הרשות לערער במועד. לפיכך, איני רואה מקום למחיקת בקשת הרשות לערער.

ע"א 6112/03

11.      ע"א 6112/03 הוגש על ידי מבקר המדינה. נשוא הערעור הוא החלטה של בית המשפט המחוזי, היא גם ההחלטה נשוא רע"א 5985/03, אשר בה החליט בית המשפט המחוזי להעתר לבקשה של המשיבים בערעור וקבע כי הם רשאים לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה על מנת לקבל מסמכים שונים, במסגרת של גילוי ועיון במסמכים. מבקר המדינה אינו צד להליך בבית משפט קמא, ועמדתו (להבדיל מעמדת משרד השיכון והבינוי, שהוא הנתבע בבית המשפט המחוזי) לא נתבקשה עובר למתן ההחלטה האמורה. אבחן את טענות המשיבים לעניין זה.

12.      המשיבים טוענים, כי מבקר המדינה איננו אישיות נפרדת מן המדינה, ועל כן אין לו זכות עמידה נפרדת לצורך הגשת ערעור ממשרד הבינוי והשיכון, שהוא בעל הדין העיקרי בבית המשפט המחוזי. לעניין זה מפנים המשיבים לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, בו נקבע כי "לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה".